פסק-דין בתיק עת"מ 31928-11-12

בפניי עתירה מנהלית.

1. העותר הוא נתין סיני. הוא נכנס לישראל כדין ביום 7.11.05. הוא הועסק על ידי תאגיד בשם חסון גשר כוח אדם בע"מ, עד ליום 28.2.11. על פי התשתית שבפניי, מאותו מועד לא רשום העותר על שם תאגיד כלשהו. גם לא הייתה מאז אותו מועד פנייה מטעם תאגיד כלשהו לקלוט את העותר. בהמשך להליכים שונים בהם נקט העותר, בהם טען לאי מתן מענה של המשיב לבקשותיו להסדרת העסקה בבניין (עת"מ 22906-04-11 (אפריל 2011); עת"מ 21348-08-11 (אוגוסט 2011). שתי העתירות הוגשו לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב), פנה העותר ביום 25.10.11 (נספח 1 לעתירה) לשר הפנים בבקשה להאריך את אשרת עבודתו מחמת תרומה מיוחדת לכלכלה, וזאת בהתאם לסעיף 3א(ג'1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל). בבקשה טען, כי הוא "עובד מומחה" במקצועות הרטובים בענף הבניין. לטענתו, מדובר במקצועות בהן קיים מחסור רב של ידיים עובדות. על רקע זה, ועל רקע הצורך החיוני של ענף הבניין בידיים עובדות מקצועיות, ביקש העותר כי אשרת שהייתו בתחומי המדינה תוארך, על פי ההוראה הנזכרת.

2. בהמשך לפעולות נוספות, ניתנה בעניינו של המשיב החלטה ביום 17.10.12 (נספח 10 לעתירה). בהחלטה, אשר ניתנה על ידי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, נדחתה בקשתו. מכאן העתירה שבפניי.

3. דין העתירה להידחות. אבאר את שיקולי כעת.

4. ראשית, יש ממש בקביעת הרשות, כי לא ניתן להיעתר לבקשתו של העותר בנסיבות בהן לא הוכח קיומו של מעסיק בעל היתר פנוי המבקש להעסיקו ולהסדיר את מעמדו (פסקה 8 להחלטת הרשות). קביעה זו נסמכת על הוראת סעיף 2(ג) לחוק הכניסה לישראל. אין בפניי תשתית כלשהי, אשר יש בה כדי לערער את תוקפה. בתוך כך, לא הוצגה תשתית כלשהי לביסוס טענת העותר, כי חברה בשם כ.א.ז. מעוניינת בהעסקתו. טענות העותר, שהועלו לראשונה בדיון, כי היה בדעתו להגיש בקשה למתן פרטים נוספים לעניין זה, אינם משנים ממסקנה זו. לא למותר לציין, כי אין בפניי הסבר כלשהו, מדוע לא הוגשה בקשה כאמור עד עתה, לאחר שכתב תשובה הוגש לפני כחודש, ביום 2.1.13. תמיהה זו גוברת, בהינתן העובדה שהעותר עצמו הגיש תשובה לטענות שבכתב התשובה (14.1.13).

5. העותר טען לעניין זה, כי המדינה מדברת ב"שני קולות". הוא הפנה בהקשר זה לטיעוניה בהליך אחר (עת"מ 1916-12-12). עיינתי בטענות האמורות. אין בהן כדי לבסס את הטיעון בדבר דיבור ב"שני קולות", כביכול. באותה פרשה עלתה טענה אחרת, הנוגעת לדחייתה של עתירה התוקפת החלטה אשר ניתנה בעניינו של צד שלישי, אשר הוא כשלעצמו אינו מלין עליה. אין בכך כדי להקרין על המקרה הנוכחי. לכל האמור אוסיף, כי בכל מקרה, הבסיס לדיון בדרישה לקיומו של מעסיק מצוי בחקיקה ראשית. אין בטענות שהועלו בהליך כזה או אחר כדי לגרוע מכך. אני דוחה טענה זו של העותר. 

6. שנית, יש ממש בקביעת הרשות כי על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, לא ניתן לראות בעותר, ולו בדוחק, "מומחה" במובנה של הוראת סעיף 3א(ג'1) לחוק הכניסה לישראל (ראו עע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno Gemma (13.5.08). הוראה זו חלה על מי שתורמים תרומה ייחודית בנסיבות חריגות. בפסיקת בית המשפט העליון הובאו בהסכמה לעניין זה דברים מן ההסטוריה החקיקתית ברקע קבלת ההוראה, לפיהם אין הכוונה לעובדי בניין. לא הוצבע על כישורים ייחודיים וחריגים של העותר, העשויים להביאו, ולו לכאורה, לגדרי ההוראה.

7. שלישית, טענות העותר כי יש ליתן לו מעמד כמבוקש מכוחן של הארכות גורפות שניתנו על ידי משרד הפנים לעובדים זרים בענף הבניין אינן יכולות לסייע לו. ארכות אלה עוגנו בחוזרים של ראש מינהל השירות למעסיקים ועובדים זרים ביחידת ההיתרים של משרד הפנים, מן הימים 20.12.11, 18.3.12, 6.8.12. על פי התשתית שבפניי פניותיו של העותר לרשות, גם לאחר בקשתו המקורית, לא היו מבוססות על הארכות אלה. הדברים אמורים גם בפניית העותר מיום 24.1.12 (נספח 4 לעתירה), ובהשגת העותר מיום 11.6.12. ממילא אין בארכות כדי להעמיד עתה עילה להתערבות בהחלטת הרשות.

8. מעבר לנדרש אעיר, כי גם לגופו של עניין, אין הארכות האמורות חלות, על פניהן, על העותר. החוזר מיום 20.12.11 (מס' 59/11) חל על מי שהחל מתאריך המכתב האמור, ועד ליום 31.3.12, יסתיימו 63 חודשים מאז כניסתו הראשונה לישראל. פרק הזמן האמור הסתיים, בעניינו של העותר, בפברואר 2011. ממילא, אין החוזר יכול לסייע בידו. למעשה, אין העותר טוען אחרת.

9. אשר לחוזר מיום 28.3.12 (מס' 14/12). בחוזר זה שתי חלופות למתן ארכה. האחת מבוססת על החוזר מיום 20.12.11. נוכח האמור לעיל, היא אינה חלה על העותר. השנייה חלה על מי שעתידים לסיים תקופת שהייה של 63 חודשים החל מיום 1.4.12. כעולה מן המתואר לעיל, תנאי זה לא מתקיים בעותר. זאת ועוד, על פי החלופה השנייה, ניתנת ארכה לשהייה עד לסיום 75 חודשים מיום כניסתו של כל עובד לישראל. ככל שהדברים אמורים בעותר, פרק זה חלף בעת קבלתו של הנוהל האמור. לכל האמור יש להוסיף, כי הזכאות לפי הנוהל מותנית בשהייה כדין במדינת ישראל ובהמשך עבודה כדין במהלך התקופה הנדונה. תנאים אלה אינם מתקיימים בעותר.

10. החוזר השלישי, מיום 6.8.12 (מס' 34/12), אף הוא אינו יכול לסייע לעותר. חוזר זה מאפשר שהייה בישראל עד ליום 31.12.12 או עד לסיום שהייה של 75 חודשים בישראל, לפי המאוחר. מועדים אלה חלפו. גם חוזר זה הותנה בכך שהפונה מועסק כדין בישראל, תנאי אשר אינו מתקיים בעותר. יוצא, כי גם חוזר זה אינו מסייע לעותר.

11. כאן המקום להידרש בקצרה למספר טענות נוספות שהעלה העותר.

12. העותר טען, כי הסכמת המשיב בעתירות המנהליות הנזכרות לעיל לדון בעניינו, פירושה ויתור על טענות כאלה ואחרות. לא אוכל לקבל טענה זו. העתירות הוגשו, על פי התשתית שבפניי, בנסיבות בהן המשיב לא השיב לפניות של העותר. על רקע זה יש להבין את ההסכמה לדון בעניינו של העותר. לא ניתן לקרוא לתוך הסכמתו לדון בעניינו של העותר סייגים או ויתורים כלשהם. אין לטענת הויתור האמורה עוגן כלשהו בחומר שבפניי. היא אף אינה עולה בקנה אחד עם המתואר בכתב התשובה, אשר העותר לא חלק עליו בתשובה שהגיש, כי ההסכמה הייתה על בדיקת בקשתו של העותר, ככל שתוגש, בהתאם לנהליי המשיב (ראו פסקה 14 לכתב התשובה). יש להזכיר בהקשר זה, כי המסגרת לדיון, והתנאים למתן מעמד, קבועים בדין, ומבוססים על הוראות שבחקיקה הראשית. נוכח כל אלה, דין טענה זו להידחות.

13. העותר טען, כי במניין המועדים להחלת הארכות הגורפות הנזכרות, אין להביא בחשבון תקופה של שנה, בה היה עניינו תלוי ועומד בפניי הרשות. עולה מן החומר שבפניי כי במשך תקופה של כחמישה חודשים, בין פניית העותר מיום 24.1.12, ועד להגשת השגתו ביום 11.6.12, לא זכו פניות העותר לרשות למענה . מתשובה לתשובה שהגיש העותר עולה כי פניות אלה שוגרו לרשות באמצעות מספר פקס' שנמסר לעותר בידי הרשות. בנסיבות אלה, אין בפניי הסבר מניח את הדעת למחדלה של הרשות. עם זאת, אין בעניין זה כדי להועיל לעותר, שכן גם אילו היה העותר מבסס את פניותיו על הארכות הגורפות, וגם אילו היו הפניות מטופלות במועד, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה כי הארכות הגורפות אינן חלות על עניינו של העותר, בשל מכלול הטעמים שפורטו לעיל. בנסיבות אלה, אני דוחה גם טענה זו.

14. העותר העלה טענת הפלייה. אף טענה זו, אשר הוכחשה על ידי המשיב (כתב תשובה, פסקה 69), דינה להידחות. לא הונחה, לגבי עובדים נוספים אשר העותר נקב בשמותיהם, כל תשתית,  המלמדת על דמיון מהותי בינם ובין העותר, המצביע, בתורו, על טיפול שונה בעותר ביחס לאותם עובדים. בנסיבות אלה, לא עבר למשיבה נטל, ולו ראשוני, להניח תשתית לעניין זה.

15. נוכח כל האמור, לא נמצאה כל עילה להתערב בהחלטת הרשות בעניינו של העותר. החלטה זו מעוגנת בדין הרלוונטי. היא אינה חורגת ממתחם הסבירות. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לרשות בכגון דא, והיקף הביקורת המנהלית המצומצמת המופעלת לגביו (ראו בג"צ 471/12 מדינת ישראל נ' בוטנג (7.8.12)). הם מתחדדים עוד יותר בשים לב לפרק הזמן הממושך בו שוהה העותר בפועל במדינת ישראל, יותר מ - 7 שנים.

16. התוצאה היא, כי העתירה נדחית. נוכח מכלול הקביעות לעיל, ובכלל זה לעניין הקשיים בהתנהלותו של המשיב, ישא העותר בהוצאות המשיב בסכום מתון יחסית של 3,500 ש"ח. הצו הארעי שניתן מבוטל בזה. על העותר לעזוב את תחומי מדינת ישראל לא יאוחר מיום 14.2.13.

ניתן היום,  כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.